סיפורי חסידים

ר' מנחם מנדל היה מודע לעוני שבביתו, אלא שהתייחסותו לדברים הייתה רוחנים-משהו; ר' אלימלך חיבר את התלמיד אל קרקע המציאות; כדי לקבל את השפע יש צורך בכלים; כדי להכיל את טובו של הקב"ה יש צורך בהכנות גשמיות ומעשיות, שיהוו תשתית הגשמית להכלת ברכתו של הקב"ה שתבוא ממעל.

ר' משה לייב אינו פונה למסחר כשהוא מגיע ליריד, אלא לבית המדרש; לכאורה זהו מעשה של קדושה, אלא שבהקשר של המשל והנמשל, לפנינו התרשלות בעבודה. ליריד באים כדי לעסוק במסחר; האדם בא לעולם כדי לעסוק התורה ובמצוות; מה יענה מי שבא למקום בשל מטרה מסויימת, הזניח את המטרה ועסק בדבר אחר?

יחסם של החסידים אל הרמב"ם היה יחס מורכב: הגוון הפילוסופי של דבריו הביא רבים מגדולי החסידות להסתייג מלימוד משנתו הפילוסופית/ ר' מנדל מקוצק נהג לומר כי למי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים מורה הנבוכים הוא מורה ואילו למי שלא מילא כרסו בש"ס ופוסקים מורה הנבוכים הוא נבוכים/

היין המשומר הוא מושג וסמל; היין המשומר הוא האור הגדול, הוא החוויה החזקה, שכרון החושים שבקרבת אלוקים. יין זה משומר לצדיקים עוד מששת ימי בראשית. בסעודת ליל שבועות נזכר החסיד ביין המשומר; מעמד הר סיני היה בו משתיית היין המשומר, ומאז מצפים אנו למעמד העתידי, להתגלות נוספת.

בשעה שבקע ר' משה לייב מסאסוב את העצים עבור היולדת אמר "תיקון רחל"; וכשהניח את העצים המוכנים בתוך התנור אמר את "תיקון לאה"; מה מסמלים שני חצאי תיקונים אלו?

היולדת נושעת, אולם המופת שעושה ר' נחום איננו מוצא חן בעיני ר' שלום שכנא, משום שר' נחום תולה את עצמו ואת מפעלו בנתונים חיצוניים: מקווה, בית מבודד, שולחן חדש, מאה ושישים פרוטות; חפצים אלה, שיש להם ערך סגולי, עוזרים לו במלאכתו; לפנינו מופת שיש בו טכניקה.

הסולם ההיררכי הפשוט קובע כי בעל העגלה נמצא בתחתית הסול, הרבי בראשו, והחסידים מקשרים ביניהם. המרחק הזה בין העגלון לבין הרבי מומחש עוד יותר בעובדה שבעל העגלה אינו הולך בעצמו אל הרבי, אלא שולח את פתקתו באמצעות החסידים. רק כשמגישים החסידים את הפתקה של העגלון אל החושה מלובלין, מתהפך הסולם ההיררכי על פיו.

ר' זושא יכול להצית את הלב בלהבת קודש של התעוררות רגשית פנימית עמוקה, אבל כדי לבסס את ההתעוררות הזו באישיותו של האדם עליו לפנות אל ר' אלימלך, אל הספרים, אל התורה שלומדים הבאים בסוד החוויה הנפשית העמוקה.

האדם הלובש את השק וצם מטעה את עצמו; הוא חושב שהנה, הוא משיג השגות גבוהות, אבל בעצם הוא מתמלא גאווה הוא משכנע את עצמו כי בכך שעינה את עצמו כבר יצא ידי חובה, כשבעצם לא עבר שום תהליך פנימי משמעותי של בניין עצמי.

הסכנה הגדולה ביותר של הגלות היא הייאוש מן הגאולה; ציון זקוקה לדרישה, לשאלה, לתביעה. אם יישאלו השאלות יבואו גם התשובות, אבל אם יישנו התינוקות ולא ישאלו דבר, לא יהיו גם תשובות.